פסק דין בתיק ע"ר 43958-03-12

כב' הרשם הבכיר קבע בהחלטתו שהאגרה תחושב עפ"י הנתבע בכתב התביעה שכנגד בעת הגשתו.

המערער הגיש תביעה כספית במסגרת תביעה שכנגד, על סך 934,000 ש"ח, כנגד המשיבים 1 ו-2.

משיבים אלה הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, ובהחלטה שניתנה על ידי ביום 6.6.11, התקבלה הבקשה באופן חלקי והוריתי על סילוק על הסף של חלק מן התובענה שכנגד. משמעות ההחלטה היא שסכום התביעה שכנגד קטן לסך של 504,000 ש"ח.

למערער נשלחה דרישה לתשלום המחצית השנייה של אגרת המשפט בתובענה שכנגד, וזו חושבה עפ"י הסכום המקורי של התביעה - 934,000 ש"ח. על כן, הגיש המערער בקשה לשינוי סכום אגרת התביעה שכנגד.

ביום 4.3.12 ניתנה החלטת הרשם הבכיר הנכבד, וזו לשונה:

"תקנה 10 (ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז - 2007 (:"התקנות") ו/או ("התקנה") - ההדגשות של החתום מטה), מורה כי רק כאשר ביהמ"ש מתיר את תיקונו של סכום התביעה על ידי הקטנתו, וגם אז - מטעמים מיוחדים שיירשמו, עליו להשיב אגרה ששולמה. בעניינינו, לא מתקיימים תנאים אלו. הקטנת סכום התביעה נעשתה כנגד עמדתו של התובע - שכנגד, וביהמ"ש נדרש לדון בסוגיה זו. לפיכך, אין מקום להשיב את האגרה או לשנות את סכומה. האגרה תחושב עפ"י הנתבע בכתב התביעה שכנגד, בעת הגשתו".

נטען בכתב הערעור שהרשם הנכבד שגה בכך שהתעלם מההבחנה בין נסיבות תקנה 10 (ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז - 2007 (להלן: "התקנות"), שם מדובר במקרה בו תובע המבקש להקטין את סכום האגרה, לבין המקרה דנן, שבו הוקטן סכום התביעה בעקבות החלטת ביהמ"ש, כך שרכיב שנתבע, נדחה ע"י ביהמ"ש.

כן נטען שטעה הרשם הנכבד בהחלטתו, שכן במקרה דנן, אין המדובר הוא בהשבת אגרה, באשר גם לאחר תיקון הסכום, על המערער להשלים תוספת אגרה.

כן טוען המערער כי שגה כב' הרשם משקבע שנדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו כדי להיעתר לבקשת המערער. עוד נטען ששגה הרשם בכך שקבע שאין מקום להשיב אגרה, הואיל וביהמ"ש נדרש לדון בסוגיה.

מוסיף המערער וטוען כי בתיק זה התקיימה ישיבה מקדמית אחת, וזאת לאחר מתן ההחלטה אשר דוחה רכיב מתוך התובענה שכנגד, ואין זה הגיוני שלמרות זאת, ישלם המערער אגרה לגבי אותו הרכיב, אשר כלל לא נדון.

טענה נוספת בפי המערער והיא כי לפי תקנה 6 (ג) (2) לתקנות, פטור בעל דין מתשלום המחצית השנייה של האגרה כאשר ההליך בוטל, נמחק, נדחה או נסתיים בפשרה או באופן אחר. כך קרה לגבי הרכיב שנדחה ע"י ביהמ"ש ולכן, לכל הפחות, אין על המערער לשלם את המחצית השנייה של האגרה לגבי אותו הרכיב.

מנגד, טוענת המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), כי אגרת משפט נקבעת בעת הגשת ההליך, ויש לשלמה בשני תשלומים. המועד הקובע לשומת האגרה הוא מועד הגשת ההליך, ושינויים בסכום התביעה במועד מאוחר יותר, אינם משפיעים על סכום האגרה, אלא אם מתקיימות הנסיבות הקבועות בתקנה 10. מאחורי הדברים עומד האינטרס למנוע הגשת תביעות מופרזות וחסרות סיכוי.

מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אם אין מתירים הפחתת אגרה למי שמבקש להקטין את סכום התביעה, אלא רק במקרים חריגים ומנימוקים שיירשמו, הרי קל וחומר שאין להתיר הפחתת אגרה למי שחלק מתביעתו נמחק ע"י ביהמ"ש במסגרת החלטה למחיקה על הסף, שניתנה בניגוד לעמדתו של אותו התובע. המערער ידע כי קיים מעשה בית דין לגבי חלק מעילות התביעה ויכול היה לכלכל את צעדיו בהתאם. משהחליט לכלול את אותו הרכיב במסגרת התביעה, עליו לשלם את מלוא האגרה בהתאם לסכום התביעה המקורי.

לעניין ההבחנה, לה טוען המערער, בין המקרה הזה לבין הוראות תקנה 10 (ד), טוענת המשיבה כי המסקנה הנגזרת מן ההשוואה היא שבעוד שהמחוקק התיר להפחית את האגרה בהתקיים התנאים שבתקנה האמורה, הרי שהמחוקק לא החיל הוראה דומה על מי שתביעתו הוקטנה, בניגוד לרצונו, עפ"י החלטת ביהמ"ש.

לעניין תקנה 6 (ג) (2), הרי תקנה זו חלה כאשר ההליך בוטל, נמחק, נדחה, או נסתיים בפשרה או באופן אחר. במקרה הזה, ההליך ממשיך והוא לא הסתיים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי שהחלטת כב' הרשם הבכיר הנכבד בדין ניתנה, ויש לדחות את הערעור.

צודקת המשיבה בטענתה כי סכום אגרת המשפט נקבע בעת הגשת ההליך, וכאשר המדובר הוא בתובענה כספית, גובה האגרה תלוי בסכום התובענה. המשיבה הפנתה למספר פסקי דין, אשר קבעו את הדבר, ואין צורך לחזור על הדברים. למעשה, אין מחלוקת כי זו ההלכה, אלא שטענת המערער היא שבנסיבות מסוימות, כגון אלה שבפניי, מוסמך ביהמ"ש להורות על הפחתת סכום האגרה.